נטשה, 23

היא הולכת ברחוב לא בצעדים, אלא בקצב שלה – פעם קליל ומשעשע, פעם איטי ומחשבי. השיער שלה מתפזר ברוח, כאילו מנסה לתפוס את קרני השמש, והעיניים שלה... העיניים שלה כמו חלון פתוח לדירה נטושה – יש בהם היסטוריה שלא סופר לה עד הסוף.

הקול שלה מזכיר את צלצול הפעמונים הרוחניים – צלול, אך עם נימה של עצב עדין. כשצוחקת, העולם מפסיק להיות רציני כל כך. וכשאוכזבת – השתיקה שלה שורפת חזק יותר מצעקה.

נטשה אוספת רגעים כמו פרחים יבשים בין דפי ספר: שברים של שיחות ערב בבר, ריח קפה בתחנת אוטובוס מוקדמת, מגע יד אקראי של יד זרה במטרו. כל דבר בעולם שלה הופך לזיכרון, למחשבה, ליצירות בלתי נראות אך מורגשות.

נטשה לא שייכת למקום אחד, אבל בכל מקום שהיא נמצאת – שם יש בית. בה יש געגוע של נווד ונשמה של משוררת. כנראה, לכן כשנטשה הולכת, נשארת עקבות – כמו גשם ראשון על אספלט יבש: טרי, נעלם במהרה ומזכיר מה זה להיות חי.