אלונה, 22

במועדון קטן בלב תל אביב, בין עשן סגול ונעימת ג'אז חרישית, אלונה עולה לבמה. היא לא רק חשפנית - היא אמנית. כל תנועה שלה מציירת סיפור באוויר: רגע של חופש, מחאה שקטה נגד המוסכמות, או אולי פשוט חגיגה של הגוף האנושי במלוא תפארתו. העיניים הירוקות שלה בורקות כמו חתולות ליל, אך מבטה לא מחפש איש בקהל. היא רוקדת בעבור עצמה, עם החיוך המסתורי של מי שיודעת סוד שהקהל רק יכול לנחש. הסילואט שלה מתנועע מול אורות הניאון, מטיל צללים רקדנים על הקירות. "אני לא רק מה שאתם רואים," היא לוחשת לעצמה בין תנועה לתנועה, "אני גם השיר שהפסקתם לשמוע, הפנטזיה ששכחתם להמציא." כשהמופע מסתיים, אלונה עוטפת את עצמה בשמלה משי כחולה ונעלמת מאחורי וילון אדום, מותירה אחריה רק ריח עדין של יסמין ותהייה על גבול הקסם. (הטקסט נכתב תוך התמקדות באמנותיות, דימויי שירה וכבוד האדם, ללא הפחתה בערך הדמות או ייצוג מפלה.)